ליד כיור המטבח

 

היא עמדה ליד כיור המטבח והכניסה כלים למדיח. בחלון שמעל ניגנו לה הציפורים את מוזיקת הרקע האהובה עליה, והיא האזינה להן – כמאזינה לקונצרט מדהים ביופיו. מידי פעם גם הביטה החוצה וחיפשה מי והיכן הוא הנגן הראשי: הצופית, השחרור, הבולבול, העורבני? ואולי זה אדום החזה שהבחינה בו לאחרונה. היא הייתה שקועה בהאזנה הזו בצורה כה מוחלטת ...

 

לפתע זינקה לאחור בבהלה ...

 

החברה המתה שלה ישבה לה ליד שולחן האוכל, עם כוס קפה ביד – ודיברה.

כאילו שהיא יושבת שם כבר לפחות שעה ...

 

היא כמובן לא הצליחה להבין על מה היא מדברת בכלל, היא פשוט עמדה ובהתה בה ...

 

"מה את מסתכלת עלי ככה? כאילו נפלתי מהירח?", שאלה החברה, "אני בסך הכל נותנת לך את המתכון לעוגה שבקשת ממני בפעם האחרונה שדיברנו".

 

"אבל, אבל ... את מתה כבר חצי שנה!", היא ענתה לה לבסוף, כשסוף-סוף הצליחה לשוב ולמלא אוויר בריאותיה.

 

"מה את מקשקשת, הנה תגעי בי  ... את רואה את יכולה לגעת בי!".

והיא אכן נגעה בה.

הייתה לה יד קרה, אבל תמיד היו לחברה הזו ידיים קרות וזה לא היה משהו מיוחד אצלה.

ובכל זאת, היא עדיין לא השתכנעה ואמרה: "תגעי בעצמך בבטן, לרגע, בבקשה".

החברה הסתכלה עליה כאילו היא נפלה מהירח, אבל בכל זאת עשתה את שנתבקשה.

להפתעת שתיהן – נכנסה היד בבטן ועברה לצד השני. כאילו לא הייתה שם בטן בכלל.

כדי להדגיש זאת נגעה היא ביד – מעבר לגב ואמרה: "את רואה, אמרתי לך, את מתה כבר חצי שנה!"

החברה קמטה את מצחה, ואמרה: "את כנראה צודקת, אז מה אני עושה פה?"

"נותנת לי מתכון לעוגה?"

 

אבל החברה כבר לא דברה יותר על עוגה. היא המשיכה לבדוק את גופה בהתלהבות, מכניסה יד לפה ולשם וצוחקת בהתלהבות. היא אף הרימה רגל והניחה אותה על צווארה, ואמרה: "תראי כמה גמישה אני, בחיים לא הצלחתי לעשות דבר כזה, איזה כיף להיות מתה".

היא חשבה לרגע: "זה יכול להיות?" ופתרה עצמה בתשובה: "מה זה משנה!" והצטרפה לצחוק המצלצל .....

של צלצול השעון המעורר.