על דרך בורמה

 

נסענו לאיטנו בשביל העפר של אחד מנתיבי הדרך המפורסמת – לירושלים. למעשה כבר סיימנו את הטיול ורק המשכנו בנסיעה איטית, לכיוון היציאה. יער האורנים היה שקט, צפוף ומוצל, ולא ציפינו בו לדבר יותר. נהנינו מהקרירות והירוק הכהה והתבוננו להנאתנו בקרני השמש האחרונות החודרות ומאירות לנו מבעד הענפים.

 

הדרך התעקלה קלות ומרחוק הופתענו לשמוע שעטת פרסות ההולכת וקרבה אלינו. סוסים? תמהנו. עולים במדרון? קול זרדים מתנפצים הולך וקרב ...

 

צבאים!

 

עדר שלם חצה את השביל ממש לפני אפינו. מתעלם מאיתנו לחלוטין. אחד ועוד אחד, עוד ועוד – זה לא נגמר! עינינו נפערו – צבאים בהרי ירושלים? וקבוצה כה גדולה? השתתקנו והתבוננו בהם – מרותקים.

 

הראשון היה הגדול והכבד מכולם. הוא היה היחיד שהתבונן בנו, בעיניו הגדולות. כאילו היסס אם נאפשר לו לעבור. קרניו – ארוכות ועבות במיוחד, מעוטרות בטבעות המתכהות וצרות עד לקצן השחור, החד והמעוקל. צווארו זקוף וגאה, צבעו חום ומעוטר שיבה ובטנו בוהקת בלובנה. מנהיגותו אינה מוטלת בספק. אחריו דלקו קפצו כחמש או יותר צביות קלות רגליים, עדינות אברים ורכות צבעים. קרניהן דקות וחלקות יותר, ותוך קשקוש בזנבן הקצר, הן אצות רצות אחר "הגבר שלהן" –מבטן מפוחד, כחוששות לאבדו. ובעקבותיהן, כעשרה במספר – הצבאים הצעירים יותר, מדהימים ביופיים ועדינותם, בגדלים וגוונים משתנים. לחלקם מציצות כבר קרניים, לחלקם עוד לא, והם ממהרים להשיג את העדר, להיצמד לאימותיהן ולהפנות לנו את ישבנם הבולט בלובנו – תחת רעידות הזנב הכהה.

פרט למנהיג, אף לא אחד מהם העיף בנו מבט. כמו התביישו והסבו ראשם בצניעות כה רבה – מפנינו. כל אחד – מרותק לזנבו המרצד של קודמו, כאילו לא עוררנו בהם כל עניין.

 

הם עברו לפנינו כבתצוגת אופנה של רוך ויופי כלילי שלמות, ואנו התכופפנו להביט בהם בעלותם במעלה ההר והחורש, כשאנו רוכנים קדימה במושבנו – שלא לאבד אף טיפה ממראה קסום זה.

 

רק לאחר שנעלם מעינינו קצה ישבנו הלבן של אחרון הצעירים – שבנו לנשום לרווחה מן האוויר הצח של הרי ירושלים.