מסעם המופלא של פרפרי הנימפית
פעם בשנה יוצאים פרפרי הנימפית, בענן קסום, למסע מופלא. מסע המתחיל מרגע בקיעתם מן הגולם ועד לנחיתתם על שדה הפרחים האהוב עליהם. שדה היכול להימצא במרחק של יום תמים בלבד, ובו: יזדווגו, יטילו ביצים וימותו. פרפרי הנימפית, באזורינו, אזור הכרמל והחוף, עושים את מסעם זה בעונת האביב וכיוון מעופם הקבוע הוא צפונה.
פעמיים בחיי עד כה, מצאתי עצמי אפופה ועטופה בענן נפלא זה. בשתי פעמים אלו חשתי כאילו אני בתוך אגדת ילדים מופלאה. באגדה זו מפזרות עלי פיות קטנות וצבעוניות אבק קסמים ומזמינות אותי להצמיח גם לי כנפיים ולהצטרף - אל הפרפרים במעופם. עמם אסתחרר לשמיים הכחולים-תכולים מעלה-מעלה ועמם אנחת אל הפרחים הורודים-צהובים מטה-מטה.
בשתי פעמים מופלאות אלו חשתי שאת הרגע הזה אני רוצה לשמר לעולמי עד. כל שרציתי בו היה: שהקסם הזה לא יגמר לעולם.
בפעם הראשונה, היה זה בטיול, עם אישי, בשבת בבוקר, מוקדם מאוד. טיילנו ברגל ממבצר שוני אל רמת הנדיב ובחזרה. האוויר היה נעים, ימים ראשונים של אביב. כבר לא קר מידי ועוד לא חם. אך הכל פורח. פריחה בצבעים של ורוד וצהוב. התחלנו את דרכנו בחורשת האורנים הצמודה למבצר וטיפסנו ויצאנו ממנה לכיוון כתף הכרמל ורמת הנדיב. צעדנו בחורש פתוח ובשביל מסודר, כשאנו מתבוננים בפרחים על האדמה סביבנו, בציפורים מעל ובחיות הקטנות בדרכנו. קיווינו גם לפגוש את הצבאים ששבו להתגורר קבע בשמורה.
הפרפרים הצטרפו אלינו מן הרגע בו נכנסנו לחורש הסבוך מעל שוני וליוו אותנו עד לשדה הפתוח של רמת הנדיב. הם הופיעו משום-מקום בכיוון הים ועפו עמנו צפונה, בהולכנו בשבילים המפותלים בין עצי אלון, אורן ואלה. הם אפפו אותנו בצבעי כתום וחום ופזרו עלינו את אבק כנפיהם. הם עפו ממש עלינו, כשעוד מעט הם בשיערנו ורפרוף כנפיהם נוגע בפנינו, ידינו ורגלינו החשופות. יכולנו ללטף אותם תוך כדי פסיעה.
הם היו המונים. בשובל ענן שלא נגמר. חשנו, שנינו, כהולכים בשביל של קסם. מוקסמים ופעורי פה צעדנו יד ביד בשקט מוחלט עם הפרפרים. חשנו עצמנו מרחפים עמם וזוכים בפרס יחיד במינו שרק ספורים זוכים בו. היינו מאושרים על שזכינו בפרס זה ותמהנו – מדוע דווקא אנו? במה ייחודינו? מה עשינו כל-כך טוב שזכינו בו?
אהבנו את הזמן הקסום הזה ולא רצינו שייתם.
בפעם השנייה, יצאתי לטיול עם חברתי, על חוף הים. חוף האקוודוקט בקיסריה. היא הייתה אז כבר חולה ועייפה מאוד ולא העזנו לרדת מן המכונית. התקרבתי באומץ רב אל הצוק המוגבה מעל הים ושם היה בכוונתינו לפרוש שמיכה ולהשקיף מטה. רצינו להתבונן בכחול-ירוק העמוק והמרגיע של המים, להנות משמש הבוקר, מירוק הדשא ומיפי הים – כאחד. אך, הרוח החזקה מדרום לצפון – אלצה אותנו לוותר על השמיכה ולהישאר במכונית. עם הפנים לרוח, פתחנו דלתות, הנחנו לאוויר להיכנס, היטבנו את ישיבתנו ואז ...
הופיע הקסם.
גל פרפרי הנימפית היפיפיים שב לבקרני – והפעם לכבודה של חברתי. ישבנו שם שעה שלמה ובהינו בהם. בשקט מוחלט. למילים לא היה מקום. הפרפרים הנפלאים עטפו את המכונית, נגעו בשמשות ופזרו שוב את אבק הקסמים – עלינו. גם כאן הם היו חומים וכתומים, מופלאים במעופם העיקש מדרום לצפון, נחושים להגיע לשדה הפרחים הבא – עוד באותו היום, להספיק למלא את משימתם הקדושה – להתרבות – לפני שייתם זמנם. לפני שייתם קסמם עלי אדמות ולפני שיבוא עליהם מותם.
עליהם ועל חברתי.
בשבילה – שלושת החודשים הנותרים שלאחר מכן, היו שווי ערך ליום האחד הזה של הפרפרים. שלושה חודשים של ניצול כל רגע: להעניק עוד קסם אחרון סביבה – ולמות.