איקס

 

כלם קראו לו "איקס". אף אחד לא ידע מה היה שמו האמיתי. אבל הוא היה מן כזה 'אף אחד' וגם מן כזה 'כל אחד', ש'איקס' התאים לו בדיוק. הוא לא טרח לשנות זאת, ולא תיקן את שמו לשום איש. הוא שמח להיות מן 'אף אחד שכזה' - מפני שבזכות זה הצליח להתחבא מכלם. הם פשוט לא ראו אותו.

 

מצד שני גם היה תמיד מן כזה שאומרים לו: "הי אתה, מאיפה אני מכיר אותך?", כי הוא דמה לכל אחד, והוא היה עונה מיד: "אני רק דומה לו, אני לא הוא". כך התרגל לענות. השואל היה מביט בו שוב, מהורהר, ומביט בו עוד ולבסוף אומר: "אה, כן? טוב, אז סליחה", והולך.

 

אבל יום אחד השתנו חייו של איקס. סתם כך, במקרה. כמו שאצל 'כל אחד' זה קורה. אבל בעצם כמו שזה קרה אצלו - ל'אף אחד' זה לא קרה מעולם. אצלו 'המקרה' היה מונח על המדרכה, לפני הרגליים שלו, ולא לפני הרגליים של 'אף אחד' אחר. ואצלו 'המקרה' קבל צורה של תמונה.

 

תמונה? כן, סתם תמונה של ראש שהייתה מונחת על המדרכה. הוא כמעט דרך עליה. כי הוא תמיד מן כזה שהולך בלי להסתכל איפה הוא דורך. כמו כלם כמובן. אבל משום מה איקס הרגיש שכאילו מסתכלים עליו, מלמטה, ונעצר.

 

זו הייתה הרגשה משונה. 'מסתכלים עליו' - מה פתאום? הרי הוא 'אף אחד' כזה, שלא מעניין את 'אף אחד', ועוד 'מלמטה'? איך זה יכול להיות? מי יסתכל עליו מלמטה? עליו כלם מסתכלים תמיד רק 'מלמעלה'. והוא עצר - לא דרך עליה! - וראה אותה.

 

כן זה היה הראש 'שלה'. של בחורה. ואיך הוא בעצם ידע שזאת 'היא' ולא 'הוא'. הרי זה היה רק ראש. היום אי-אפשר לדעת אם זה 'הוא' או 'היא' רק לפי הראש. כלם אותו דבר. אבל הוא היה בטוח שזאת 'היא'. איך? לפי המבט, זה מבט שרק 'היא' יכלה להביט בו ולא 'הוא'.

ו'היא' - הסתכלה עליו. כן - מלמטה.

 

איקס הרגיש עם זה קצת לא בנוח. לא יפה לתת לבחורה להביט בך - מלמטה. זה לא מנומס. והוא - הרים אותה. סליחה - לא אותה. את התמונה של הראש שלה. הוא קרב אותה לעיניו, קרוב קרוב, והביט ושוב הביט, וחשב - היא יפה. היא בהחלט לא 'כל אחת' כזאת, ובודאי לא 'אף אחת' כזאת. היא בטח מישהי מיוחדת. מיוחדת מאוד. והוא הסתכל והמשיך להסתכל וידע - הוא מאוהב. כן, מאוהב ממבט ראשון. מאוהב בתמונה.

 

אבל אז הוא קלט שהוא לא מסוגל להפסיק להסתכל בה. כי ככה זה בן-אדם מאוהב. מה עושים? איך אפשר להמשיך כך ללכת הלאה? אי-אפשר לעמוד כך סתם ברחוב ולהביט בתמונה בלי סוף! וללכת ולהביט בתמונה - זה מסוכן. אפשר להתנגש בעמוד ולראות כוכבים ולא תמונה...

 

איקס הביט בה טוב, ועוד יותר טוב, ואז עצם עיניים וראה – שהוא עוד רואה אותה, גם בעיניים עצומות. הוא פקח עיניים הביט בה שוב בעיניים פקוחות, נשק לה והכניס אותה לכיס שמעל ליבו. את התמונה כמובן. כי היא כבר הייתה בתוך ליבו ולא מעליו ...

ועכשו הרגיש שהוא יכול להמשיך ללכת. לאן? – 'לשום מקום' או 'לכל מקום'. מה זה משנה? אבל בדרך הוא לא הפסיק לחשוב עליה. איך היא נראית, בפנים לפחות, הוא כבר יודע. אבל איך קוראים לה?

היא בטח לא 'סתם מישהי' והיא בטח לא 'כמו כל אחת', ודאי וודאי שהיא לא 'אף אחת' כזאת. אז היא גם בטח לא "איקסית". אז אולי היא … "וואית"?

 

משהי כזאת מיוחדת חייבת להיות "וואית" שכזאת. כזו שכל אחד ברחוב מסובב אחריה מבט, כזו שכלם יודעים שהיא 'האחת והיחידה' ושאין אחרת כמותה. כזו שכולם יודעים שהיא "וואית" ולא מבלבלים בינה לאחרות. וכשפונים אליה זה לא בגלל ש"היא דומה לה וזאת לא היא", אלא רק משום שזו היא בודאי. והיא ודאי שמחה להיות לא 'אף אחת שכזאת'.

 

איקס נבהל פתאום. מה בעצם יוכל 'אף אחד שכזה' כמוהו למצוא בה? או, נכון יותר מה תוכל וואית כמוה למצוא במן 'אף אחד' או 'כל אחד' כמוהו? הוא הרי כלום כזה ואפילו טוב לו להיות כזה.

אבל, הוא עכשו מאוהב … בה, אבל, היא רק … תמונה.

 

עכשו התחיל איקס לדאוג. מה יהיה אם יראה אותה פתאום מולו? מה יהיה כשהתמונה תהפוך להיות בשר ודם? היא הרי לא תראה אותו בכלל. הוא יהיה כלום בשבילה. גם היא כמו כולם תקרא לו "איקס" ולא תדע לעולם מה הוא שמו האמיתי, והוא כמו לכולם, לא יטרח כלל לשנות זאת.

 

ואולי... אולי היא תאמר לו: "הי אתה, מאיפה אני מכירה אותך?", כי איקס הרי דומה לכל אחד והוא יענה מיד: "אני רק דומה לו, אני לא הוא". כי כך התרגל לענות. וכמו כולם, וואית תביט בו שוב, מהורהרת, ותביט בו עוד פעם ולבסוף תאמר: "אה, כן? טוב, אז סליחה", ותלך.

 

עכשו איקס כבר לא שמח להיות מן 'אף אחד שכזה' – וכבר לא רצה להיות כזה שמתחבא מכלם. הוא רצה שהיא תראה אותו ורק אותו, ותדע שזה רק הוא האחד והיחיד והמיוחד, ושאין כמותו ושכולם ישמחו לראותו ולא יבלבלו בינו לבין אחרים.

 

אז הוא שינה את שמו ל "וואי".

וזה כבר סיפור אחר...